חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, שנכנס לתוקף בשנת 2018, סימן מפנה תפיסתי ביחס למצבי קושי כלכלי של חייבים. אם בעבר נתפס תאגיד שנקלע לחדלות פירעון כמי שפעל בחוסר הגינות כלפי נושיו, החקיקה המודרנית משנה את נקודת המבט: חדלות פירעון אינה מהווה בהכרח עוולה מוסרית, אלא מצב כלכלי המצריך הליכים להסדרת חובות וניסיונות שיקום. עם זאת, יישום החוק מעלה קשיים משפטיים משמעותיים, בפרט סביב שאלת האחריות האישית של נושאי משרה בתאגיד.
אחד החידושים המשמעותיים בחוק הוא הטלת אחריות על מנכ"לים ודירקטורים בגין נזקים שנגרמו לנושי החברה עקב חדלות פירעונה. הוראה זו, ובפרט סעיף 288 לחוק, מעוררת מחלוקת עמוקה בקהילה המשפטית. מצד אחד, החוק מבקש להגן על האינטרסים של הנושים ולמנוע את שחיקת נכסי החברה. מן הצד השני, קיימת התנגשות מובנית מול עקרונות יסוד של דיני החברות, המטילים על נושאי משרה חובות זהירות ואמונים כלפי החברה עצמה וטובתה העסקית.
החשש המרכזי העולה מהמצב המשפטי הקיים הוא פגיעה בשיקול הדעת העסקי. נושאי משרה, הניצבים בפני איום של אחריות אישית בנזיקין במקרה של כשל כלכלי, נוטים לאמץ אסטרטגיות שמרניות יתר על המידה. במקום לנסות לנהל משא ומתן ענייני מול הנושים או לנקוט בצעדי הבראה אמיצים שייתכן וישפרו את מצב החברה בטווח הארוך, דירקטוריונים מוצאים עצמם ממהרים לפנות לבית המשפט בבקשה לפתיחת הליכי חדלות פירעון. המטרה היא "לצאת מהאחריות" ולהגן על עצמם מפני תביעות עתידיות, גם במקרים שבהם ייתכן שהחברה הייתה מסוגלת להתאושש ללא פירוק.
מבחינה פרקטית, החוק מאפשר לפתוח בהליכים נגד תאגידים המקיימים זיקה לישראל – בין אם באמצעות רישום, ניהול עסקים או החזקת נכסים. הפסיקה כבר הכירה בסמכות בתי המשפט להורות על הליכים גם כאשר פעילות החברה אינה ממוקדת בישראל, כל עוד מתקיימים הקריטריונים הקבועים בחוק. הדבר מגביר את החשיפה של תאגידים ונושאי משרה למערכת המשפט הישראלית.
הביקורת המושמעת בספרות המשפטית מציעה כי יש לבחון מחדש את האיזון העדין שבין שתי מערכות הדינים. הגישה המועדפת על פי חלק מהפרשנים היא להפחית את האחריות האישית המיוחדת בחוק חדלות הפירעון, ולהסתמך במקום זאת על עקרונות האחריות הכלליים מדיני החברות, המחייבים תום לב, הגינות ואמינות. בדרך זו, ניתן יהיה לשמר את היכולת של נושאי משרה לנהל עסקים ללא מורא מתמיד, תוך מתן כלים מספיקים להגנה על הנושים במקרים של הפרת אמונים בפועל. האיזון הנכון הוא המפתח לאפשר לשוק הכלכלי לפעול ביציבות, תוך הגנה על אינטרסים של הצדדים השונים מבלי להקריב את גמישות הניהול העסקי. המידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף בדיקה פרטנית של נסיבות המקרה והדין העדכני.