ההליך המנהלי מציב את האזרח מול כוחה של הרשות, ופעמים רבות החלטה מנהלית שאינה מעוכבת עלולה להפוך לבלתי הפיכה עוד בטרם יסתיים הבירור המשפטי. צו ביניים מהווה אמצעי דיוני ראשון במעלה המיועד לשמר את המצב הקיים ולמנוע מתוצאותיה של החלטה מנהלית להיקבע בשטח טרם בירור עומק של העתירה. תכליתו של הצו היא להבטיח את האפקטיביות של פסק הדין העתידי, כך שהעותר לא יעמוד בפני מציאות משפטית או עובדתית שאינה ניתנת לתיקון. <h2>עקרונות המבחן המשפטי</h2> כדי שבית המשפט יורה על מתן הצו, נדרש העותר להציג הוכחות לשני תנאים מצטברים.
ראשית, בחינת סיכויי העתירה: אין צורך להוכיח צדק מוחלט בשלב המקדמי, אך חובה להציג עילה מבוססת לכאורה המצביעה על פגם בהחלטת הרשות. שנית, וזהו לרוב השיקול המכריע, מאזן הנוחות. במסגרת זו, בית המשפט עורך השוואה בין הנזק שייגרם לעותר אם לא יינתן הצו, לבין הנזק שייגרם לרשות או לאינטרס הציבורי אם יינתן. ככל שהנזק לעותר הוא בעל אופי בלתי הפיך, כך גובר המשקל המוענק לבקשה. <h2>דגשים פרוצדורליים וזהירות נדרשת</h2> ניהול הבקשה דורש הקפדה יתרה על סדרי הדין.
הגשת עתירה ובקשה לצו ביניים מחייבת את העותר להגיע לבית המשפט בידיים נקיות ולחשוף את מלוא התשתית העובדתית, גם אם חלק מהפרטים פועלים לרעתו. הסתרה של מידע מהותי עלולה להביא לביטול הצו. יתרה מכך, שיהוי בפנייה לערכאות מהווה גורם מרכזי לדחיית בקשות. מומלץ להגיש את הבקשה בסמוך ככל הניתן למועד היוודע ההחלטה המנהלית. במצבים המוגדרים דחופים ביותר, קיימת אפשרות לבקש צו ארעי במעמד צד אחד, שתוקפו קצר ונועד לזמן את הצדדים לדיון מסודר. חשוב לזכור כי בית המשפט רשאי, לפי שיקול דעתו, להתנות את מתן הצו בהפקדת ערובה כספית או התחייבות עצמית, שנועדו לכסות נזקים אפשריים לרשות במקרה שהעתירה תידחה בסופו של יום.
לבסוף, מאחר שמדובר בהחלטה המבוססת על שיקול דעת נרחב של הערכאה הדיונית, ערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן, למעט במקרים של טעות משפטית חדה. המידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף בדיקה פרטנית של נסיבות המקרה והדין העדכני.