כאשר אדם נפגע בתאונת דרכים בעודו הולך רגל, הוא עשוי למצוא את עצמו בסיטואציה מורכבת במיוחד אם הרכב הפוגע אינו מחזיק בביטוח חובה בתוקף. היעדר כיסוי ביטוחי אינו גורע מזכותו הבסיסית של הנפגע לקבל פיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. במדינת ישראל, הגוף האחראי למתן מענה במקרים אלו הוא הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, המכונה 'הקרנית'.
המערכת המשפטית מכירה בחולשתו של הולך הרגל ביחס לכלי הרכב בכביש, ולכן האחריות לנזקי הגוף אינה תלויה באשמה או בקיום חוזה ביטוח מצד הנהג הפוגע. הקרנית נכנסת בנעליו של המבטח החסר, והיא מחויבת לפצות את הולך הרגל באופן מלא, תוך החלת עקרונות פיצוי הזהים לאלו המקובלים בתביעות ביטוח רגילות. זכות זו עומדת לנפגע ללא קשר לשאלת אחריותו של הנהג לחוסר הביטוח, שכן הנפגע אינו צד למחדל הרישוי של הרכב.
תהליך המימוש של הזכות לפיצוי מתחיל בתיעוד קפדני. מיד לאחר אירוע התאונה, יש לפנות לקבלת טיפול רפואי ולדאוג כי כל תלונה על כאב או מגבלה תירשם באופן מפורש בסיכום המיון. במקביל, קיימת חובה לדווח למשטרה על התאונה ולקבל דוח מסודר. במקרים בהם הנהג נמלט מהזירה, הוכחת עצם קרות התאונה הופכת למשימה קריטית, וניתן להשתמש לצורך כך בעדויות, תיעוד מצלמות אבטחה וצילומים מהשטח.
רכיבי הפיצוי להם זכאי הולך הרגל כוללים מגוון רחב של נזקים: הוצאות רפואיות, רכישת תרופות וציוד שיקומי, פיצוי בגין כאב וסבל, הפסדי השכר שנגרמו עקב אובדן ימי עבודה, וכן פיצוי בגין נכות צמיתה שעלולה להשפיע על כושר ההשתכרות העתידי. במקרים של פגיעות קשות, עשוי הפיצוי לכלול גם החזר הוצאות על עזרת צד ג', התאמות דיור ושיפורי נגישות נדרשים. בעת הגשת התביעה, הקרנית עשויה לבצע בדיקות מטעמה כדי לוודא את נכונות נסיבות המקרה, לכן חשוב להפגין עקביות בגרסאות לאורך כל שלבי ההליך.
הגשת התביעה דורשת מומחיות משפטית ואיסוף קפדני של ראיות. שיהוי בהגשת התביעה עלול להוביל לקשיים ראייתיים, שכן זיכרון העדים מיטשטש והראיות בשטח נעלמות. פנייה מקצועית לעורך דין המתמחה בתחום תאונות הדרכים והקרנית יכולה לסייע בהכנה הנדרשת מול חוקרי הגוף המבטח ובמיצוי הזכויות המקסימלי האפשרי בהתאם לנסיבות האישיות של המקרה. המידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף בדיקה פרטנית של נסיבות המקרה והדין העדכני.