תאונות פגע וברח שבהן זהות הנהג הפוגע נותרת עלומה מהוות אתגר משפטי מורכב עבור נפגעים רבים. כאשר נבצר מהנפגע לתעד את מספר לוחית הרישוי, עולה לעיתים החשש כי לא יהיה את מי לתבוע. עם זאת, המשפט הישראלי מציב מנגנון ביטוחי ייעודי המאפשר קבלת פיצויים גם בנסיבות של רכב נעלם, וזאת מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הפלת"ד) ותקנות הקרנית. הבנת המערכת המשפטית והראייתית היא קריטית למימוש הזכויות במקרים אלו. הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, המכונה 'קרנית', נכנסת לנעליו של המבטח כאשר לא ניתן לאתר את הרכב הפוגע או את נהגו.
על מנת לעמוד בתנאי הזכאות לפיצוי מהקרנית, יש לעמוד במבחנים משפטיים מצטברים. בראש ובראשונה, על האירוע לענות על הגדרת 'תאונת דרכים' בחוק, המחייבת מעורבות של כלי רכב וגרימת נזק גוף. תאונות המתרחשות במרחבים שאינם מוגדרים כדרך עשויות להוות חריג. התנאי הפרוצדורלי החשוב ביותר, המהווה אבן בוחן לקבלת התביעה, הוא הגשת תלונה רשמית למשטרה בתוך חלון זמנים קצר של 48 שעות ממועד התרחשות התאונה. דרישה זו נועדה לאפשר למשטרה לחקור את נסיבות המקרה ולצמצם אפשרות להונאות ביטוחיות.
הנטל להוכיח כי התאונה אכן התרחשה כמתואר מוטל במלואו על הנפגע, שכן ללא מספר רכב נדרשות ראיות חלופיות משמעותיות. בין הכלים המרכזיים להוכחת האירוע ניתן למצוא עדות מצד נוכחים בזירת התאונה, אשר נחשבת לראיה רבת משקל. בנוסף, קיימת חשיבות עליונה לאיתור מצלמות אבטחה בקרבת מקום, שכן תיעוד מוסרט עשוי להוות את 'אקדח העשן' המאשש את נסיבות האירוע. יש לפעול במהירות להשגת תיעוד זה, שכן מערכות הקלטה רבות מוחקות נתונים לאחר פרק זמן קצר. גם תיעוד רפואי שנערך סמוך למועד האירוע בחדר מיון או אצל רופא מטפל מחזק את התביעה, שכן הוא מעיד על קשר סיבתי בין הפגיעה הגופנית לבין זמן התאונה.
תהליך התביעה נגד הקרנית אינו פשוט ודורש זהירות רבה בכל שלב. מומלץ להימנע ממתן גרסאות לחוקרים או לגורמים רשמיים בטרם קבלת ייעוץ משפטי מקצועי. התנהלות לא זהירה עלולה להוביל להעלאת טענות המקשות על קבלת הפיצוי או להוביל לדחיית התביעה. השילוב בין מיומנות בניהול הליכים מול הקרנית לבין איסוף ראיות מוקפד מהווה את הבסיס להצלחה בהליך. המידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף בדיקה פרטנית של נסיבות המקרה והדין העדכני.