מערכת היחסים בין לקוח לבין בנק או גורם פיננסי מושתתת על יחסי אמון מוגברים, שכן המוסד הפיננסי נתפס כגוף בעל ידע ומידע עודף על הלקוח. כאשר גוף זה מציג ללקוח תמונה מטעה, נמנע ממתן מידע מהותי או פועל בחוסר תום לב, עשוי הדבר להוביל להגשת תביעה בגין מצג שווא. עילות אלו נשענות על הפרת חובות הגילוי והאמון המוטלות על המוסדות הפיננסיים, וכן על העיקרון כי לקוח זכאי למידע מלא ואמין בטרם קבלת החלטות כלכליות משמעותיות. מצג שווא עשוי להתבטא במגוון צורות, החל מהבטחות בעל פה שאינן תואמות את תנאי החוזה הכתובים, דרך שיווק מוצרי השקעה שאינם הולמים את פרופיל הסיכון של הלקוח, ועד להצגת נתונים מסולפת בנוגע לרווחיות או עלויות נלוות.
בתי המשפט בוחנים במקרים אלו האם הלקוח הסתמך בפועל על אותו מצג בעת ביצוע הפעולה, והאם הסתמכות זו היא שגרמה לנזק הממוני שנגרם לו. אחת הסוגיות השכיחות בתביעות מעין אלו נוגעת להלוואות, כאשר לקוחות טוענים להבטחות בדבר תנאי ריבית קבועים שהופרו באופן חד-צדדי. היבט נוסף ומשמעותי קשור בייעוץ השקעות, בו לעיתים מוצגים מוצרי השקעה תוך הבטחת תשואות בלתי סבירות או הסתרת הסיכונים הכרוכים במוצר. כמו כן, מקרים של אי גילוי מידע מהותי – כגון שיווק קרן השקעות בעלת רמת סיכון הגבוהה ממה שהלקוח ביקש או מסוגל לשאת – עשויים להוות עילה להטעיה.
לעיתים נדירות יותר, עולות טענות בדבר פתיחת חשבונות ללא הסכמת הלקוח או הוספת תנאים שלא סוכמו מראש. בתביעות מסוג זה, הנטל להוכיח כי התקיימה הטעיה או מצג שווא מוטל על הלקוח. התהליך המשפטי כולל איסוף ראיות מקיף, כגון הקלטות, תכתובות ודפי מידע, במטרה להראות כי המוסד הפיננסי חרג מחובותיו החוקיות וגרם ללקוח נזק. הוכחת רשלנות במצג, או לחילופין הוכחת הטעיה בזדון, מהווה את ליבת הדיון המשפטי. במידה ובית המשפט משתכנע כי התנהלות הגוף הפיננסי חרגה מהסטנדרטים המקובלים, הוא עשוי לחייב את המוסד בפיצוי הלקוח בגין הנזקים שנגרמו לו.
חשוב לזכור כי כל מקרה נבחן לגופו על בסיס הנסיבות העובדתיות הספציפיות, סוג ההסכם שנחתם ותיעוד התקשורת בין הצדדים. המידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף בדיקה פרטנית של נסיבות המקרה והדין העדכני.