בפסק דין עקרוני שניתן לאחרונה, דן בג"ץ בסוגיית החלטת הממשלה לסגור את תחנת הרדיו הצבאית גלי צה"ל. בפסיקתו, קבע בית המשפט כי הממשלה אמנם מוסמכת עקרונית לסגור את התחנה ללא צורך בחקיקה מיוחדת, אך המניע המרכזי שעמד בבסיס ההחלטה במקרה הנדון היה פסול ואינו עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המנהלי במדינה דמוקרטית. השופט יחיאל כשר, אשר כתב את פסק הדין המרכזי, הדגיש כי המדינה כשלה בהוכחת טענותיה בדבר הצדקה עניינית לסגירה. לפי קביעת בית המשפט, הוכח כי המניע הדומיננטי להחלטה היה חוסר שביעות רצון פוליטי מהתכנים ומהעמדות המשודרות בכלי התקשורת.
ההליך המשפטי חשף מעורבות של גורמים בעלי עמדה מוצהרת נגד התחנה בוועדה שבחנה את עתידה, מה שערער את התשתית העובדתית של המהלך. בית המשפט הבחין בין עמדה מוקדמת מותרת לבין דעה קדומה ונעולה שאינה מאפשרת בחינה אובייקטיבית של הנתונים. המבקרים את פסק הדין טענו כי הממשלה פועלת לשליחות ציבורית למען שינוי סדרי עולם בשידור הציבורי, אולם השופטים הבהירו כי שימוש בכוח שלטוני כדי להעניש חופש ביטוי אינו לגיטימי. המקרה מדגים את חשיבותו של הליך מנהלי תקין ואת מניעת 'הטיית האישוש' בתהליכי קבלת החלטות ממשלתיים.
לפי פסק הדין, גם כלי תקשורת הממומן מכספי ציבור ופועל במסגרת צבאית, נהנה מהגנה מפני שימוש לרעה בסמכות שלטונית שמטרתה השתקה. הפסיקה אינה שוללת את זכות הממשלה להוביל מדיניות, אך קובעת גבול ברור: אסור להשתמש בדרכים מנהליות כדי לסגור כלי תקשורת רק משום שתוכנו אינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמו של השלטון. משמעות הדבר עבור הרשויות היא הצורך להקפיד על הליך נקי מהטיות מוסדיות ופוליטיות, ולהבטיח שכל החלטה משמעותית בנוגע לעתיד מוסדות ציבור תתקבל על סמך תשתית עובדתית רחבה, אובייקטיבית ונטולת פניות של מניעים זרים.