בית המשפט העליון דן בעתירה ממושכת שהוגשה על ידי משה פרידמן, אדם עיוור מלידה, כנגד ועדת הבחירות המרכזית. במסגרת מאבק משפטי הנמשך מזה 13 שנים, פרידמן קרא לרשויות להסדיר את הליכי ההצבעה עבור בעלי לקויות ראייה באופן שיאפשר להם לממש את זכותם להצביע בחשאיות מלאה וללא צורך במלווה. בליבת העתירה עמדה בקשתו של פרידמן להציב בכל קלפי עמדות הצבעה מותאמות הכוללות שבלונות בכתב ברייל, אשר יאפשרו לבוחרים עיוורים לאתר את פתק ההצבעה הרצוי להם ללא סיוע חיצוני. מנגד, ועדת הבחירות המרכזית התנגדה להצעה וטענה כי יישום המתווה המוצע מעלה שורה של קשיים יישומיים ומשפטיים.
בטיעוניה הבהירה הוועדה כי קיים חשש ממשי כי הזזת פתקי ההצבעה בתוך הפרגוד על ידי גורמים שונים עלולה להפוך את השבלונה ללא רלוונטית ואף להטעות את הבוחר בבואו לבצע את הבחירה. זאת ועוד, הוועדה הדגישה כי המערכת המשפטית והטכנולוגית הקיימת כיום מציעה מענים חלופיים המבטיחים את זכותם של אנשים עם מוגבלות ראייה להצביע באופן עצמאי. בין הפתרונות שצוינו ניתן למצוא שימוש ביישומונים ייעודיים לזיהוי פתקים, וכן את האפשרות של הבאת פתק הצבעה שהוכן מראש מחוץ לקלפי. פתרונות אלו, לגישת הוועדה, מאפשרים לבוחר להימנע מהכנסת מלווה אל מאחורי הפרגוד ובכך שומרים על עקרון החשאיות.
בפסק דינה, השופטת רות רונן דחתה את העתירה וקבעה כי האיזונים הקבועים בחוק הבחירות, בשילוב עם קיומן של חלופות נוספות להצבעה, אינם מצדיקים התערבות משפטית בסוגיה זו. השופטת ציינה כי לא השתכנעה שהפגיעה הנטענת בעותר היא בעלת משקל המצדיק את שינוי ההסדרים הקיימים. לצד זאת, ועדת הבחירות המרכזית התחייבה כי עם סיום מערכת הבחירות לכנסת ה-26, בכוונתה להוסיף ולבחון פתרונות טכנולוגיים נוספים שיקלו על אנשים עם מוגבלויות ראייה במימוש זכותם הדמוקרטית בעתיד. פסק הדין מסמן נקודת סיום להליך ממושך, אך משאיר פתח לבחינה עתידית של הנגשת ההליך.