מאמר דעה שפורסם לאחרונה על ידי פרופ' משה כהן-אליה ב'מעריב' מעלה ביקורת חריפה על התנהלות מערכת המשפט בישראל בנושאי תקשורת ומינויים בכירים. הכותב מתמקד בשורה של החלטות שיפוטיות ופרוצדורליות, שלטענתו מהוות ניסיון של המערכת המשפטית לשמר כוח פוליטי ותודעתי, תוך הצבת קשיים בפני הדרג הנבחר. במרכז הביקורת עומדת פסיקת בג"ץ בעניין גלי צה"ל, אשר עוררה דיון משפטי וציבורי נרחב סביב השאלה האם החלטות ממשלה על סגירת גופי שידור מטעמים של הטיה פוליטית נחשבות לשיקול לגיטימי או לשיקול זר.
במאמרו מציין פרופ' כהן-אליה כי השופט יחיאל כשר העלה בפסק דינו הבחנה בין "ממלכתיות" לבין אי-שביעות רצון מתוכן שידורים פוליטי. לדברי הכותב, קיימת סתירה פנימית בגישה זו, שכן קשה להפריד בין אופייה הממלכתי של תחנה צבאית לבין הטענות על כך שהיא מזוהה באופן מובהק עם עמדות של מחנה פוליטי מסוים. סוגיה נוספת המועלית בטקסט נוגעת לאופן שבו בית המשפט מפרש דרישות חוקיות, תוך הפנייה לסעיף 21 לחוק הרשות השנייה. הכותב טוען כי בג"ץ מאפשר למעשה המשך פעילות של מועצות חסרות בהרכבן המלא כדי להשלים הליכים רגולטוריים, דוגמת עסקאות תקשורתיות, מהלך שלטענתו מעיד על גמישות פרשנית המשרתת מוקדי כוח קיימים.
כמו כן, מוזכרת סוגיית הארכת כהונתו של יוכפז בתחנת גלי צה"ל, כאשר הכותב חושש כי בית המשפט עשוי להשתמש בסמכותו כדי לאפשר רצף ניהולי חריג במקום להותיר את ההחלטה בידי הדרג הפוליטי. פרופ' כהן-אליה מותח ביקורת על השימוש המוגבר בטיעונים פרוצדורליים ככלי למניעת מהלכי מדיניות של הממשלה. הוא משווה בין היחס המוקפד לנהלים כיום לבין מקרים בעבר, כגון מינוי הרמטכ"ל על ידי ממשלת מעבר, שלטענתו לא זכו לאותה רמת ביקורת שיפוטית. בהקשר הרחב יותר, המאמר מציע כי המאבק על התקשורת בישראל אינו מנותק מהשאיפה לשלוט בתודעה הציבורית, וכי הדרג הנבחר צפוי להיתקל בקשיים משפטיים משמעותיים בכל ניסיון לשנות את מבנה השוק או להשפיע על המימון הציבורי של גופי תקשורת.
המאמר מבקש להציב זרקור על המתח המובנה בין הרשות השופטת לרשות המבצעת בנושאים של מדיניות תקשורת, תוך הבעת חשש כי מערכת המשפט נוקטת בגישה המגבילה את יכולת הממשלה לממש את מנדט הבוחרים בתחום התקשורתי.