פסק דין משמעותי שניתן לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב מעלה לדיון את סוגיית גביית החובות הישנים על ידי המוסד לביטוח לאומי. במסגרת הליך משפטי, נדרש בית הדין להכריע במחלוקת בין אזרחית לבין המוסד, לאחר שזה האחרון ביצע קיזוזים מקצבאות אבטלה ומקצבת נכות של התובעת, בטענה לקיומם של חובות עבר. לפי הדיווח, התובעת התגוררה בחוץ לארץ במשך תקופה של כעשרים שנה, ולאחר שובה לישראל הופתעה לגלות דרישות לתשלום חובות ישנים. הקיזוזים בפועל בוצעו על ידי המוסד במהלך שנת 2024, זאת כאשר פעולת הגבייה האחרונה שהוכרה בהליך התרחשה בשנת 2011.
סוגיה זו הציבה לפתחו של בית הדין את השאלה בדבר תוקפם של חובות לאחר פרק זמן כה ממושך שבו לא ננקטו הליכי גבייה פעילים על ידי המוסד. בית הדין בחן את הנהלים הפנימיים של המוסד לביטוח לאומי, אשר קובעים כי בחלוף תקופה של למעלה משבע שנים ללא פעולת גבייה סדורה, יש להורות על ביטול החוב. במסגרת פסק הדין, נדחו טענות המוסד לביטוח לאומי שהוטחו כנגד התנהלותה של התובעת, כאשר בית הדין קבע כי לא עלה בידי המוסד להוכיח חוסר תום לב מצדה. יתרה מכך, צוין כי אין זה סביר לדרוש מאזרח לשחזר ולהוכיח היסטוריה של חובות לאחר שנים כה רבות, בפרט כאשר המוסד עצמו לא פעל בהתאם לנהליו המקצועיים לאורך התקופה.
כתוצאה מהכרעה זו, התקבלה תביעתה של האזרחית במלואה. בית הדין הורה למוסד לביטוח לאומי להחזיר לה את כל הסכומים שקוזזו בפועל מקצבאותיה, לרבות דמי האבטלה וקצבת הנכות. כמו כן, נקבע כי על המוסד לבטל את החיובים שנוצרו במסגרת הסדרי פריסת חובות ולמחוק לחלוטין את יתרת החובות אשר נדונו במסגרת ההליך המשפטי. פסיקה זו מדגישה את החובה של גופים ציבוריים לפעול על פי הנהלים המיועדים להם, ובמיוחד את החשיבות של התיישנות בהליכי גבייה מנהליים, המגנים על אזרחים מפני תביעות בגין חובות שהצטברו לפני שנים רבות ללא ניסיון גבייה מצד הרשות.