במאמר שפורסם ב-ynet, דן גיל ברינגר במתח הגובר בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת בישראל, תוך התמקדות בגל צווי ההקפאה שמוציא בית המשפט העליון על חוקים שנחקקו בכנסת. על פי המאמר, העתירות השונות, ובהן עניינים כגון תקציב לשכת עורכי הדין, חוק איחוד משפחות מחבלים, חוק העצירים וחוק התקשורת, מובילות למצב שבו חוקים שעברו ברוב פוליטי אינם נכנסים לתוקף. הכותב מציין כי מדובר בשיא במספר צווי הקפאה מקבילים, תופעה המגדירה מחדש את יחסי הכוחות בין המוסדות. ברינגר מדמה את הפעילות המשפטית ל'קריאה רביעית' של בית המשפט, אשר הופכת את עבודת הכנסת לנכה ופוגעת באפקטיביות של ההליך הדמוקרטי.
בהקשר זה, הוא מעלה תהייה לגבי חשיבות הנגשת הקלפיות, למשל בבתי אבות, אל מול העובדה שרצון הבוחר, כפי שהוא מתבטא בחקיקה, נעצר לאחר מכן על ידי בית המשפט. כדוגמה למשמעות של השפעת הציבור על המדיניות, מזכיר הכותב את ביטול מתווה המסתננים בשנת 2018 בעקבות לחץ ציבורי, וטוען כי היענות המנהיגים לרצון הבוחר היא מהות הדמוקרטיה. הכותב מסתמך על תפיסתו של התיאורטיקן ג'רמי וולדרון, הרואה בזכות ההשתתפות הפוליטית את 'זכות הזכויות', וטוען כי חשיבות הפתק בקלפי אינה בטקס ההצבעה עצמו, אלא ביכולת של הבוחר להשפיע על החלטות המדינה.
על פי הטענה המובאת במאמר, כאשר הפתק נגרס לאחר הליך החקיקה עקב פסילת חוקים, ההשתתפות הדמוקרטית מאבדת ממשמעותה המעשית, מה שמטיל צל על היכולת של הבוחרים להביא לשינוי אמיתי בניהול המדינה.