בדיווח שפורסם ב-TheMarker על ידי עידו באום, מוצגת השוואה בין דפוסי החקיקה של הכנסת ה-25 לבין הכנסת ה-20, אשר כיהנה תקופה דומה. על פי הנתונים, הכנסת ה-25 העבירה 573 חוקים במהלך 44 חודשי עבודתה, קצב המגלם ממוצע של כ-13 חוקים בכל חודש. הנתונים מלמדים כי על אף קצב חקיקה כללי הדומה לזה שנרשם בכנסת ה-20, הרכב החקיקה עבר שינוי מהותי בסדרי העדיפויות. הניתוח מעלה כי הכנסת היוצאת התמקדה באופן מובהק בקידום חקיקה הנוגעת לענייני ביטחון, שינויים משטריים וסוגיות דת. מנגד, ניכרת ירידה בחקיקה בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך.
מבחינה משפטית, סקירה זו מעידה על מגמה פרלמנטרית המסיטה משאבים וחקיקה מתחומים חברתיים-כלכליים מסורתיים לעבר סוגיות בעלות אופי מבני ואידיאולוגי מובהק. הנתונים מצביעים על כך שהשינויים בסדרי העדיפויות בחקיקה משקפים תפיסת עולם פוליטית שנתנה עדיפות גבוהה למדיניות ביטחונית ושינויים במבנה השלטון. עבור הציבור הרחב ועבור העוסקים בתחום המשפט, מדובר בשינוי בעל משמעות רבה, שכן הוא מגדיר את אופי העשייה הפרלמנטרית ואת השפעתה על תחומי החיים האזרחיים השונים. בעוד שבכנסות עבר הושקע מאמץ רב יותר בחקיקה סוציאלית, הכנסת ה-25 העדיפה להתמקד בתיקונים בעלי אופי מוסדי.
ניתוח זה ממחיש כיצד הקצב המספרי של החקיקה עשוי להטעות, שכן בחינה מהותית של תוכני החוקים חושפת העדפות מובחנות של המערכת הפוליטית. משרדי עורכי דין ואנשי מקצוע המשפיעים על עיצוב מדיניות ציבורית נדרשים לתת דעתם על מגמה זו, שכן היא מעידה על האופן שבו המערכת המשפטית והשלטונית מעצבת את סדר יומה בעת הנוכחית. השורה התחתונה העולה מן הנתונים היא כי השפעת הכנסת על האזרח בתחומי החיים היום-יומיים, כגון בריאות וחינוך, פחתה לעומת השפעתה בתחומי הליבה המשטרית והביטחונית.