מערכת המשפט הישראלית מצויה בלב דיון ציבורי נוקב סביב סוגיית הסחבת בהליכים פליליים, שנמשכים לעיתים קרובות למעלה מעשור. על פי הדיווח ב-ynet, הבעיה אינה מסתכמת רק בעומס על בתי המשפט או במחסור בתקני שופטים, אלא שורשיה נעוצים עמוק יותר, כבר בשלבי החקירה ובחינת הראיות בפרקליטות המדינה. המקרה של ראש עיריית חדרה לשעבר, צביקה גנדלמן, אשר הליך בעניינו נמשך כמעט תשע שנים והסתיים בעונש של עבודות שירות וללא הרשעה, משקף את המחיר האישי הכבד שמשלמים המעורבים. הבעיה ניכרת בתיקים מתוקשרים נוספים, בהם תיקיהם של רמי גרינברג, שלמה פילבר וח"כ דוד ביטן, שבהם חולפות שנים ארוכות מרגע החקירה ועד להכרעה משפטית.
נתוני הפרקליטות עצמם מצביעים על עלייה בשיעור התיקים החורגים מזמני ההנחיה של היועץ המשפטי לממשלה, כאשר בשנת 2024 הגיע שיעור החריגה ב"תיקי מב"ד" (הממתינים לבירור דין) לכ-30%. ההימשכות אינה מוגבלת לתיקים מורכבים בלבד, אלא מקיפה גם הליכים פשוטים יחסית. בדיון שנערך בכנס "הפורום הישראלי למשפט וחירות", עלו גישות מנוגדות בקרב שופטים בדימוס בנוגע לסיבות למשבר. בעוד שהשופט רון שפירא קרא להוצאת הליכים אל מחוץ לכותלי בתי המשפט בשל חוסר יכולת להתמודד עם העומס, השופט מנחם רניאל טען כי הבעיה אינה העומס אלא אופן ניהול התיקים.
מנגד, השופט משה דרורי הדגיש כי תפקיד השופט הוא להקשיב לעומק ולאו דווקא לייעל את ההליך על חשבון עשיית צדק. מחלוקת זו קיימת גם בבית המשפט העליון, שם ניטש ויכוח בין נשיא העליון יצחק עמית, המזהיר מפני השפעת שיח הזכויות על התארכות המשפטים, לבין השופטים יוסף אלרון ודפנה ברק-ארז, המדגישים כי שמירה על זכויות נאשמים היא אבן יסוד בהליך הפלילי. הנהלת בתי המשפט, מצידה, סופגת ביקורת על היעדר כלים ניהוליים מודרניים, שכן מנהלי המערכת בעשור האחרון היו שופטים ללא הכשרה ניהולית מקצועית.
גם הרפורמה בתקנות סדר הדין האזרחי משנת 2021 הובילה, על פי מחקר משנת 2025, לשיפור מועט בלבד ביעילות. המציאות המתוארת מציבה אתגר משמעותי לממשלה הנכנסת, שכן מדובר בפגיעה מתמשכת בזכויות הפרט ובאמון הציבור במערכת אכיפת החוק.