פרשה משפטית סבוכה בתחום דיני המשפחה הגיעה לפתחו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעקבות ערעור שהגישה אישה על החלטה למחוק את תביעתה על הסף בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון. המקרה נוגע לסכסוך גירושין ממושך המלווה את בני הזוג, שנישאו בשנת 2005, מאז שנת 2018. במרכז המחלוקת עומדת טענת האישה כי בעלה פעל להברחת נכסים משותפים, בהם וילה, עסק וזכויות במגרש באזור השרון, באמצעות רישומם הפורמלי על שם אמו. לטענתה, הנכסים נרכשו מכספים משותפים ונרשמו על שם האם במטרה להוציאם ממסת הרכוש המיועד לחלוקה.
מנגד, הבעל ואמו טענו כי מסמך הבנות שנחתם בספטמבר 2024 מהווה הסכם כולל המחייב את סיום כלל התביעות הרכושיות, וכי האישה ויתרה על זכויותיה. עם זאת, האישה עמדה על כך שהמסמך הסדיר נושאים נקודתיים בלבד ולא חל על הנכסים שבמחלוקת. בית המשפט המחוזי דחה את עמדת הערכאה הראשונה שסילקה את התביעה על הסף, וקבע כי מדובר בסעד קיצוני שאין להשתמש בו אלא במקרים חריגים. הרכב השופטים הדגיש כי לבית הדין הרבני, בפניו מתנהל הליך הגירושין העיקרי, אין סמכות להכריע בזכויות של צד שלישי שאינו חלק מההליך, כדוגמת האם במקרה זה.
עו"ד אבי גפן, המייצג את האישה, הדגיש כי הליך רכושי בין בני זוג אינו יכול להוות חסם לבירור זכויות בנכסים הרשומים על שם אדם אחר, כאשר עולה טענה להברחה. השופטים קבעו כי יש לקיים בירור עובדתי מעמיק לבחינת תוקפו של מסמך ההבנות מ-2024 והכוונות האמיתיות מאחורי רישום הנכסים. הבעל ואמו חויבו בהוצאות משפט בסך 10,000 שקלים. פסק הדין מהווה תמרור אזהרה למי שמנסה להשתמש ברישום על שם קרובי משפחה כדי לחמוק מחובות רכושיים. המשמעות המעשית עבור המתדיינים בבתי המשפט לענייני משפחה היא רחבה: זכות הגישה לערכאות לבירור האמת גוברת על הגנות פורמליות של רישום פיקטיבי או עקיף, והערכאות האזרחיות מחויבות לבחון את המציאות הכלכלית מאחורי המסמכים הרשמיים, גם כאשר מדובר בנכסים המוחזקים על ידי צדדים שלישיים.