בפסיקה משפטית עקרונית שפורסמה בגלובס, נדחתה בקשת ערעור שהגיש בעל אשר ביקש לבטל את הכרעת הערכאות הקודמות, שקבעו כי אשתו זכאית למחצית הזכויות בדירת המגורים המשותפת של בני הזוג. התיק נסב סביב השאלה המשפטית של איזון משאבים ושיתוף בנכסים, כאשר הרישום בטאבו על שם אחד מבני הזוג בלבד עומד מול המציאות הדינמית של חיי הנישואין המשותפים. על פי הדיווח, הבעל טען כי הנכס הנדון נרכש באמצעות כספים שקיבל מאביו, ועל כן מדובר בנכס חיצוני שאינו אמור להיכלל במסגרת הנכסים המשותפים של בני הזוג.
אולם, השופט אלכס שטיין מבית המשפט העליון דחה את טענותיו של הבעל, וקבע כי הראיות המצטברות, הכוללות חיים משותפים ממושכים לאורך השנים ופעולות של השקעה משותפת בנכס המגורים, מובילות למסקנה המשפטית כי קיימת כוונת שיתוף ספציפית בנכס. בפסיקתו, הדגיש בית המשפט כי המציאות של בני הזוג וההתנהלות היומיומית שלהם גוברת במקרה זה על הרישום הפורמלי בטאבו, אשר משקף את העובדה שהדירה נרשמה על שם הבעל בלבד. פסק הדין מהווה תזכורת משמעותית לכך שבתי המשפט בישראל בוחנים את מכלול הנסיבות העובדתיות בתוך התא המשפחתי, ולא רק מסתמכים על הרישום הטכני במוסדות התכנון והרישום.
יתרה מזו, ההכרעה התייחסה גם לנכס נוסף בבעלות האישה, ונקבע כי הוא יישאר בבעלותה הבלעדית, דבר המדגים את הגישה הפרטנית והמאוזנת שנוקט בית המשפט בבואו להכריע במחלוקות רכוש בין בני זוג. פסק הדין מחזק את הכלל המשפטי לפיו שיתוף בנכס יכול להיווצר גם בהיעדר מסמכים כתובים המעידים על חלוקה שווה, וזאת מכוח התנהגות הצדדים והשתקעותם בנכס לאורך השנים. מדובר בהחלטה שמחדדת את חשיבות ההקשר העובדתי בהליכים של פירוק שיתוף או חלוקת רכוש בגירושין, ומבהירה כי נטל ההוכחה בטענות מסוג זה דורש הצגת הוכחות ממשיות לקיומו של אורח חיים משותף וכוונת שיתוף בנכסים ספציפיים.