בית המשפט העליון פרסם פסק דין דרמטי שבו בוטלה החלטת הממשלה לסגור את תחנת השידור גלי צה"ל. ההכרעה, שהתקבלה פה אחד על ידי השופטים יחיאל כשר, דפנה ברק-ארז ואלכס שטיין, עוסקת בגבולות הכוח השלטוני בכל הנוגע להשפעה על גופי תקשורת. במוקד הפסיקה עמדה הטענה כי הממשלה פעלה מתוך מניעים פוליטיים פסולים, ולא משיקולים ענייניים כגון התייעלות תקציבית או ארגונית. בפסק הדין צוין כי בעל סמכות שלטונית אינו רשאי להשתמש בכוחו כדי להשתיק כלי תקשורת בשל אי-הסכמה עם דעות השדרנים או עם תכני השידור.
השופטים הבהירו כי שלטון הפועל בדרך זו פוגע באבן היסוד של הדמוקרטיה, המכירה בחשיבותה של תקשורת עצמאית וחופשית. בפסק הדין נמתחה ביקורת נוקבת על התנהלותו של שר התקשורת, שלמה קרעי. השופטים ציינו כי השר סימן מראש את התוצאה הרצויה עוד בטרם הקמת הוועדה לבחינת הסגירה. מכתביו של השר, שתיארו את התחנה ככזו שאיבדה את תפקידה המקורי והפכה ל"מעוז פוליטי", שימשו הוכחה מבחינת בית המשפט לכך שהמניע להחלטה היה זר לכללי המנהל התקין. למרות התוצאה הסופית, השופטים הדגישו כי לממשלה עומדת הסמכות העקרונית להורות על סגירת התחנה, וכי פעולה מסוג זה אינה מחייבת בהכרח חקיקה ראשית.
עם זאת, כל סגירה או שינוי במבנה התחנה צריכים להתקבל בהליך מנהלי תקין, מתוך מניעים ענייניים, ותוך הימנעות משימוש בכוח שלטוני לצורך השתקת דעות. פסק הדין דחה את טענת הממשלה כי סגירת התחנה דרושה בשל פגיעה ברוח החיילים, וקבע כי מדובר בטענה ששימשה מסווה לעמדות פוליטיות. גורמים שונים הביעו שביעות רצון מההחלטה. התנועה לאיכות השלטון הגדירה את הפסיקה כניצחון לחופש העיתונות ולשלטון החוק. מנגד, באי כוחם של ועד עובדי גלי צה"ל וארגון עובדי צה"ל מסרו כי התוצאה המשפטית מוצדקת וראויה, ומבטיחה את המשך תרומתה של התחנה לציבור בישראל.
המשמעות המעשית של פסק הדין היא הגבלה מפורשת על היכולת של הדרג הנבחר להשתמש בסמכויותיו לסגירת גופי שידור בגין תכנים שאינם נוחים להם. מדובר בהבהרה חשובה לעניין חובת המנהל התקין, המדגישה כי גם החלטות מנהליות מובהקות כפופות לביקורת שיפוטית קפדנית, במיוחד כאשר הן נוגעות בערכי יסוד חוקתיים כגון חופש הביטוי והעיתונות.