בפסיקה משמעותית של בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, נקבע כי המוסד לביטוח לאומי יחדל ממעורבותו בהליכי מינוי והעסקה של הרופאים הפוסקים בוועדות הרפואיות. מדובר בוועדות המכריעות במחלוקות בין המוסד לבין מבוטחיו בנושאי נכות ופגיעות בעבודה, ושקביעותיהן משפיעות ישירות על זכאותם של אזרחים לקצבאות ותגמולים. בפסק הדין, שניתן פה אחד על ידי השופטת יעל וילנר, בהסכמת המשנה לנשיא נעם סולברג והשופט אלכס שטיין, נקבע כי הסמכות למינוי הפוסקים נתונה לשר העבודה, ועליו להפעיל שיקול דעת עצמאי ללא מעורבות מוסדית של הביטוח הלאומי.
עד כה, תהליך המינוי כלל מעורבות של הלשכה הרפואית בביטוח הלאומי בבחינת מועמדים, בדיקת התאמתם ואישור הארכות כהונה, מה שהעלה חשש מובנה לניגוד עניינים. בית המשפט הבהיר כי הביטוח הלאומי הוא צד ישיר להליכים, ולכן מעורבותו בבחירת הגורמים המכריעים בהם פוגעת במראית פני הצדק ובעצמאות הוועדות. העתירה, שהוגשה בשנת 2021 על ידי לשכת עורכי הדין, האגודה לזכויות החולה והעמותה הישראלית לסרטן העור, טענה כי המצב הקיים נוטל מהשר את סמכותו החוקית. בפסק הדין הדגישה השופטת וילנר כי מטרת ההסדר היא הפרדה בין המוסד המשלם את הקצבאות לבין הרופאים המכריעים במחלוקות.
אף שהמדינה טענה כי נעשו שינויים בנהלים בשנים האחרונות שצמצמו את מעורבות המוסד לרמה מינהלית בלבד, קבעו השופטים כי שינויים אלו לא פתרו את הבעיה העקרונית. במהלך הדיונים עלו קשיים לוגיסטיים ומקצועיים בהעברת סמכויות אלו למשרד העבודה, אך בית המשפט קבע כי אלו אינם מצדיקים את המשך המצב הקיים. כמענה לקשיים אלו, העניק בג"ץ למדינה תקופת התארגנות בת 12 חודשים להעברת האחריות ולגיבוש מנגנון עצמאי. המשנה לנשיא, נעם סולברג, ציין כי מדובר בסוגיה העומדת על הפרק שנים ארוכות, והדגיש כי הגיעה השעה לשינוי.
יצוין כי בית המשפט הבהיר שפסיקתו אינה מטילה דופי ברופאים המכהנים או בעובדי המוסד, אלא מתמקדת במבנה המוסדי הבעייתי. למבוטחים, המשמעות היא שינוי מבני בהליך בחירת הרופאים, אם כי פסק הדין אינו משנה את הקריטריונים הרפואיים לקבלת קצבאות. המדינה חויבה בהוצאות משפט בסך 15,000 שקל.