בצעד משפטי יוצא דופן, הורתה השופטת אורית בן דור ליבל מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים על ביטולו של הסכם ממון שנחתם ואושר לפני כ-11 שנים. פסק הדין ניתן במסגרת הליכי גירושין בין בני זוג מהחברה החרדית, אשר היו נשואים במשך כ-28 שנים, וחשף מסכת של יחסים מאוזנים באופן קיצוני שכללה תלות רגשית וכלכלית עמוקה. ההסכם המקורי, אשר הוגש לאישור בית המשפט בעבר, קבע כי שתי הדירות המשותפות של בני הזוג יעברו לבעלותה הבלעדית של האישה במקרה של פרידה, בעוד כל צד ייוותר עם הזכויות הסוציאליות הרשומות על שמו בלבד.
בפועל, המשמעות הייתה השארתו של הבעל ללא רכוש וללא קורת גג. השופטת בן דור ליבל קיבלה את טענות הבעל, וקבעה כי הוא עמד בנטל ההוכחה הכבד הנדרש לביטול הסכם שאושר. מנימוקי פסק הדין עולה כי הבעל חתם על המסמך מתוך פחד מאובדן הקשר הזוגי, כשהוא נתון להשפעתה של אשתו וללא שזכה לקבל ייעוץ משפטי עצמאי או לנהל משא ומתן על תנאי ההסכם. בנוסף, נמצא כי הבעל האמין שההסכם מהווה "הסכם מגירה" בלבד, שנועד להגן על הנכסים מפני נושים בעקבות חובותיו, ולא הייתה כוונה ממשית לממשו כהסדר פרידה.
בית המשפט ציין כי האישה הייתה מודעת היטב לחולשתו של בעלה וניצלה זאת באופן מניפולטיבי כדי לקדם הסכם המעניק לה יתרונות רכושניים מופלגים, תוך הותרת בן זוגה ללא כל משאב כלכלי משמעותי. השופטת הדגישה כי ההליך המקורי שבו אושר ההסכם היה פורמלי בלבד ולא שיקף את המציאות העובדתית המלאה והמורכבת של חיי הזוג. כפועל יוצא מביטול ההסכם, נקבע כי הדירות, שנרכשו במהלך הנישואין, יחולקו בחלקים שווים בין הצדדים. המומחים מעירים כי פסק דין זה מדגיש שגם הסכמי ממון שקיבלו תוקף של פסק דין אינם חסינים לחלוטין מפני ביקורת שיפוטית, במיוחד במקרים שבהם מוכח פגם בהסכמה או ניצול של יחסי תלות. מדובר בתזכורת משפטית לחשיבות הקפדה על ייצוג משפטי עצמאי ועל איזון הוגן בעריכת מסמכים מחייבים המשפיעים על העתיד הכלכלי של בני זוג.