בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל תביעה שהגיש כבאי ותיק, כבן 70, שביקש להכיר במחלת הריאות שממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה. התובע, אשר שירת ככבאי בשתי תקופות מרכזיות החל משנת 1978 ועד להופעת מחלתו, טען כי עבודתו הממושכת בכיבוי שריפות שונות, תוך חשיפה תדירה לעשן ולתוצרי בעירה של חומרים מגוונים כגון פלסטיק, גומי ודלקים, היא שהובילה להידרדרות מצבו הרפואי. יצוין כי התובע מעולם לא עישן, עובדה שקיבלה משקל בבחינת גורמי הסיכון למחלה. בשנת 2018 אובחנו אצל הכבאי שינויים ריאתיים, ולאחר מכן החל לסבול מסימפטומים כגון שיעול יבש, כאבים בחזה וקשיי נשימה.
תביעתו הראשונית להכרה בנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי נדחתה במאי 2021, מה שהוביל להגשת התביעה לבית הדין. במסגרת ההליך המשפטי מונו שלושה מומחים רפואיים לבחינת הקשר הסיבתי בין תנאי עבודתו לליקוי הבריאותי. בעוד המומחה הראשון שלל קשר כזה, שני המומחים הבאים קבעו כי קיים קשר סיבתי בין החשיפה המקצועית למחלה. המומחה השני עמד על קיומה של מחלת ריאות רסטריקטיבית, בעוד המומחה השלישי הצביע על סבירות העולה על 50% לקשר בין תנאי העבודה לנזקים שנמצאו. המוסד לביטוח לאומי ניסה לשכנע את בית הדין להעדיף את חוות הדעת השוללת את הקשר, תוך טענה כי המומחים האחרים לא התבססו על נתונים מדויקים וכי ייתכן שהסימפטומים נובעים מבעיות רפואיות אחרות, כגון בקע סרעפתי.
עם זאת, השופטת דפנה חסון זכריה דחתה את טענות הביטוח הלאומי לאחר שבחנה את התיעוד הרפואי ואת חוות הדעת, וקבעה כי העמדה התומכת בקשר סיבתי משכנעת ועקבית יותר, וכי גורמים רפואיים אחרים אינם מסבירים את מכלול הנזק. בית הדין הסתמך על ההלכה המשפטית המאפשרת להעדיף חוות דעת רפואית התומכת בעמדת המבוטח כאשר קיימות דעות מנוגדות בעלות משקל דומה. כפועל יוצא, נקבע כי מחלתו של הכבאי הוכרה כפגיעה בעבודה, והמוסד לביטוח לאומי חויב לשלם לו 7,000 שקל בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. פסק הדין ניתן בסוף אוגוסט 2026, ולצדדים קיימת זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך תקופה של 30 יום.