בפסק דין שניתן לאחרונה בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, דחה השופט משה בראון את מרבית תביעותיה הרכושיות של אישה בהליך גירושים מבעלה. האישה, שטענה כי סבלה מאלימות פיזית, נפשית וכלכלית מצד הבעל, דרשה לקבל 70% מהרכוש המשותף וכן מחצית מהזכויות בדירת הבעל שנרכשה טרם נישואיהם. לפי חומר הדיווח ב-ICE, הבעל, שיוצג על ידי עורכי הדין ארתור שני ורותם כהן, התנגד בתוקף לדרישות אלו. תחילת הסכסוך בשנת 2023, עת עזבה האישה את הבית לטובת מקלט לנשים נפגעות אלימות. לטענתה, האלימות שחוותה גרמה לפגיעה בכושר השתכרותה ובבריאותה, ועל כן היא זכאית לפיצוי רכושי מוגדל.
מנגד, טענה ההגנה כי האישה מנסה לעשות שימוש לא ראוי בהלכות משפטיות שנועדו להגן על נפגעי אלימות, והדגישו כי לא הוצגה תשתית ראייתית לקשר סיבתי בין האלימות לבין הפגיעה הכלכלית הנטענת. השופט בראון קבע בפסק דינו כי אין להקל ראש בטענות לאלימות, אך הבהיר כי אין בטענות אלו כשלעצמן כדי להקנות זכות אוטומטית לנתח גדול יותר ברכוש הצד השני ללא הוכחת נזק כלכלי ישיר ומובהק. בית המשפט קבע כי האישה לא הציגה חוות דעת רפואית תומכת ולא הוכיחה פער השתכרות חריג המצדיק סטייה מחלוקה שוויונית.
בנוסף, נדחתה התביעה לבעלות בדירה שנרכשה ב-2016. השופט נימק כי הדירה נקנתה על ידי הבעל מהונו הפרטי, בני הזוג התגוררו בה זמן קצר, ולא הוכח 'דבר מה נוסף' המעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס מעבר לעזרה משפחתית סטנדרטית. בנוגע לחוב פסיכולוגי משותף, קבע בית המשפט כי מאחר והטיפול נבע מאלימות הבעל, האחריות על החוב תחולק בשיעור של 80% על הבעל ו-20% על האישה בשל מעורבותה בטיפול. עו"ד ארתור שני מסר בעקבות הפסיקה כי בית המשפט חידד את תכלית ההלכה הקיימת, וציין כי היא נועדה להגן על רכוש הנפגעת ולא להפוך לכלי לקבלת זכויות עודפות ברכוש הצד השני ללא הוכחות. פסק הדין מהווה תזכורת משפטית חשובה למורכבות שבאיזון משאבים תחת טענות לאלימות במשפחה.