דיווח שפורסם במעריב מצביע על סוגיה משפטית מורכבת הניצבת לפתחו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעקבות תביעת דיבה שהוגשה נגדו על ידי ראש השב"כ לשעבר, רונן בר. הפרשה מעוררת דיון מקצועי בשאלת השימוש בחסינות אישית של נבחר ציבור, אל מול החלופות המשפטיות העומדות לרשותו בבואו להתמודד עם הטענות שהועלו נגדו. על פי הפרסום, העומד בראש הממשלה ניצב בפני צומת דרכים אסטרטגית משמעותית. עו"ד רועי טיבי, בראיון שהובא בכתבה, מבהיר כי לנתניהו הוקצבו 60 ימים להגשת כתב הגנה, ובתקופה זו עליו להחליט האם ברצונו להעלות את טענת החסינות.
במידה ויבחר לעשות זאת, בית המשפט יידרש להכריע בשאלה האם הפרסומים המיוחסים לנתניהו אכן נעשו במסגרת מילוי תפקידו כראש הממשלה. ככל שייקבע על ידי הערכאה המשפטית כי חלק מהפרסומים חורגים ממסגרת זו, ייתכן שרק חלק מהתביעה יוסר, בעוד שיתרתה תמשיך להתברר לגופה. מנגד, אם בית המשפט יקבע כי חלה חסינות, הרי שהתביעה עשויה להימחק. עם זאת, השימוש בחסינות אינו חסר מחיר ברמה האסטרטגית. עו"ד טיבי מסביר כי לצד טענת החסינות, עומדת לנתניהו הגנה מהותית יותר בדיני לשון הרע המוכרת כ'אמת בפרסום'.
במידה ונתניהו יבחר להוכיח כי דבריו היו דברי אמת שיש בהם עניין ציבורי, הנטל להוכיח זאת יוטל עליו באופן אישי. עורך הדין מציין כי קיים מתח מובנה בין שני המסלולים הללו; בחירה בטענת חסינות עלולה, בראיית התובע, להתפרש כחיזוק לטענותיו של רונן בר, שכן היא עלולה להיתפס כניסיון להימנע מבירור עובדתי לגופו של עניין. במצב שבו נתניהו טוען לאמת בפרסום, הוא למעשה מקבל על עצמו להציג ראיות בפני בית המשפט שישכנעו בצדקת דבריו. אם יבחר במקביל להסתתר מאחורי חסינות, עלול הדבר להחליש את הנרטיב המשפטי שלו בתיק, שכן הציבור והערכאה המשפטית עשויים לראות בכך העדפה של הגנה פרוצדורלית על פני התמודדות עניינית עם הטענות המיוחסות לו.
הליך זה צפוי להציב שאלות עקרוניות על גבולות החסינות המוענקת לנבחרי ציבור בישראל וכיצד היא מתיישבת עם תביעות אזרחיות בגין לשון הרע המוגשות כנגדם בעניינים שאינם בהכרח חלק בלתי נפרד מליבת עבודתם הפרלמנטרית או הממשלתית.