פסק דין חדש שניתן בבית המשפט לענייני משפחה מציף את הסוגיה המשפטית של הלוואות הניתנות בין בני משפחה, והסיכונים הכרוכים בהיעדר הסכמים פורמליים. השופטת הילה גורביץ עובדיה הורתה לבן וגרושתו להשיב לאם סך כולל של 380 אלף שקל, זאת לאחר שהאם תבעה את השניים בגין שתי הלוואות שנתנה להם במהלך שנות נישואיהם. לפי התביעה, כפי שפורסמה ב-ICE, הכספים נועדו לסייע לבני הזוג ברכישת דירת מגורים ובכיסוי הלוואות בנקאיות, תוך הסכמה כי החזר הכספים יבוצע בעת פרידה או גירושין. עו"ד גסאן האמם, שייצג את האם, טען כי למרות היעדר הסכם הלוואה מסודר, הוצגו לבית המשפט מסמכים ופתקים בכתב יד המוכיחים את מהות הכספים.
במהלך ההליך, בעוד הבן הודה בטענות אמו, הכלה לשעבר התנגדה לתביעה. לטענתה, ההלוואה הראשונה הוחזרה במזומן בביקורים תקופתיים אצל החמות, ואילו הסכום השני ניתן להם כמתנה ולא כהלוואה. כמו כן, טענה האישה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב כדי להפעיל עליה לחץ במסגרת הליכי הגירושין. השופטת דחתה את גרסתה של הכלה לשעבר וקבעה כי עדותה מעוררת ספק רב. בבית המשפט עלה כי האישה לא ידעה להצביע על כתובת מגוריה של האם, אותה כתובת שבה טענה כי ביקרה באופן קבוע כדי למסור את התשלומים במזומן.
לאור זאת, קבעה השופטת כי מדובר בהלוואות מחייבות. בני הזוג חויבו להשיב את מלוא הסכום יחד ולחוד. בנוסף, חויבה הכלה לשעבר בהוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של כ-37,500 שקל. בא כוחה של האישה, עו"ד אבי אמר, מסר כי מרשתו חויבה במחצית מהסכום וציין כי הראיות הצביעו על רישום הערת אזהרה על הנכס בהסכמתה. פסק הדין מדגיש את החשיבות בתיעוד פיננסי ברור גם במערכות יחסים משפחתיות קרובות, במיוחד כאשר מדובר בסכומים משמעותיים המועברים בין הורים לילדיהם ובני זוגם. משמעות ההחלטה עבור הציבור היא כי בתי המשפט בוחנים את כוונת הצדדים לאור ראיות חיצוניות, כגון תכתובות או מסמכים בכתב יד, גם בהיעדר חוזה רשמי, וכי לטענות בעל פה בדבר "מתנה" או "פירעון מזומן" קשה מאוד להעניק משקל בהיעדר תימוכין מוצקים בראיות אובייקטיביות.