סוגיה משפטית מרתקת הנוגעת לגבולות שבין שיח חברתי-אינטימי לבין יצירת התחייבויות משפטיות הוכרעה לאחרונה בבית המשפט העליון. במסגרת סכסוך רכושי בין בני זוג לשעבר, נדרשו השופטים לבחון האם הודעת וואטסאפ, שבה הובטחה העברת בעלות על דירת גג, עולה כדי חוזה מחייב. הדיון הגיע לפתחו של העליון לאחר ערעור בגלגול שלישי, זאת לאחר שערכאה מחוזית קבעה בעבר כי ההודעה אכן מחייבת את כותבה. על פי הדיווח ב-'TheMarker', בית המשפט העליון הפך את ההחלטה וקבע כי אין בנסיבות העניין כדי להוות התחייבות משפטית אכיפה.
בבסיס ההכרעה ניצבת בחינה מחמירה של דיני החוזים ודרישת גמירות הדעת. השופטים ניתחו את תוכן ההודעה ומצאו כי היא לוקה בעמימות רבה וחסרה פרטים מהותיים הנחוצים לכינונה של הסכמה חוזית מחייבת. על פי פסק הדין, לא ניתן להסיק מהתוכן המילולי במסרון על קיומו של רצון מגובש וסופי של בן הזוג להעביר נכס מקרקעין, פעולה הדורשת בדרך כלל רצינות מופגנת ודיוק. מעבר לשאלת קיומו של החוזה, בית המשפט נדרש גם לסוגיית מתן המתנה לפי חוק המתנה. נקבע כי גם במקרה שבו תפורש ההודעה כהתחייבות לתת מתנה, הרי שזכותו של הנותן לחזור בו מהתחייבותו נשמרת כל עוד לא חל שינוי לרעה במצבו של מקבל המתנה בעקבות הסתמכות עליה.
במקרה דנן, מצא בית המשפט כי לא הוכח שהאישה שינתה את מצבה או הסתמכה על ההבטחה באופן שהיה מונע מהאיש לחזור בו. מדובר בפסיקה בעלת חשיבות רבה המחדדת את האבחנה בין הבטחות הנאמרות בלהט הרגע או במסגרת זוגית לבין התחייבויות משפטיות בנות אכיפה. ההחלטה מדגישה כי הודעות דיגיטליות ביישומים כגון וואטסאפ אינן נהנות ממעמד אוטומטי של מסמך משפטי, אלא נבחנות בהתאם למבחנים המקובלים בדיני החוזים, תוך שימת דגש על בהירות הכוונה וגמירות הדעת של הצדדים. פסילת פסיקת המחוזי על ידי העליון מהווה תזכורת משמעותית לציבור כי רף ההוכחה הנדרש ליצירת התחייבות חוזית בענייני רכוש, בפרט בנדל"ן, נותר גבוה ומחמיר, גם בעידן התקשורת המהירה והבלתי פורמלית.