סקירה משפטית של משה כהן-אליה שפורסמה לאחרונה ב'מעריב' עוסקת באבולוציה של הכלים המשפטיים העומדים לרשות מדינת ישראל במסגרת מה שמכונה 'דמוקרטיה מתגוננת'. המאמר משרטט את ציר הזמן ההיסטורי החל משנת 1965, עת אושרה פסילת רשימת הסוציאליסטים בפרשת ירדור בשל שלילת קיומה של המדינה, וזאת עוד בטרם עוגנה סמכות מפורשת לכך בחקיקה. המחבר מציין כי נקודת המפנה המשמעותית התרחשה ב-1985, עם תיקון חוק יסוד: הכנסת שהעניק לוועדת הבחירות המרכזית סמכות לפסול רשימות השוללות את אופי המדינה היהודי והדמוקרטי או מסיתות לגזענות.
מאז תיקון זה, נדרש בית המשפט העליון לאזן בין הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר לבין ההכרח לשמור על ערכי המדינה. המאמר סוקר שורה של מקרים בולטים בהם נדונו פסילות, החל מפסילת רשימות 'כך' ו'כהנא חי' בשנות ה-90, ועד לאירועים מורכבים יותר כמו פסילת רשימות מקומיות על רקע קמפיינים גזעניים. לטענת כהן-אליה, אירועי 7 באוקטובר יצרו מציאות משפטית חדשה ושינוי בתפיסת הקונצנזוס בבית המשפט. המחבר מדגיש כי עצם קיומו של רוב בקרב שופטי העליון לפסילת סאמי אבו שחאדה מהווה אירוע חריג בדברי ימי הפסיקה.
כותב המאמר מבהיר כי על פי הדוקטרינה המשפטית הקיימת, נדרשה עד כה 'מסה קריטית' של התבטאויות ופרסומים כדי להצדיק פסילה, שכן מעולם לא נפסל מועמד בגין מאמר או פרסום בודד בלבד. משכך, פסילתו של מועמד על בסיס פרסום יחיד עשויה להעיד על שינוי משמעותי או פיתוח נורמטיבי בגישת בית המשפט כלפי הוכחת קיומה של עילת פסילה. בסיום דבריו, מביע הכותב עמדה אישית לפיה העדפת המשפט הפלילי על פני מנגנוני פסילה מנהליים-שיפוטיים עשויה להיות דרך ראויה יותר להתמודדות עם מועמדים המבטאים עמדות גזעניות או תומכות טרור, תוך הימנעות ממצב שבו גורמים המוגדרים כ'אליטות יוריסטוקרטיות' הם שמכריעים את זהות המועמדים בקלפי.