בפסיקה עקרונית וחשובה בנוגע לטוהר הבחירות לכנסת ה-26, הכריע יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, השופט נעם סולברג, בסוגיית השקיפות של תעמולת בחירות ברשתות החברתיות. בהחלטתו הדגיש השופט סולברג כי חובת השקיפות הקבועה בחוק דרכי תעמולה חלה באופן מלא גם על תכנים המופצים על ידי משפיעני רשת. השופט קיבל את העמדה המשפטית של התנועה לחופש המידע, שלפיה מפלגות אינן יכולות להתנער מחובת הגילוי רק משום שהפרסום נעשה על ידי משפיען או יוצר תוכן. לדבריו, ככל שהתוכן עומד בדרישות החוק, הרי שהוא מהווה מודעת בחירות לכל דבר ועניין, ללא קשר לזהות הגורם המפרסם בפועל.
בנוסף, הבהיר השופט סולברג כי ניסיונות של מפלגות לעקוף את חובת השקיפות באמצעות מתווכים או שרשראות הפקה מורכבות, אשר נועדו ליצור חוצץ בין הגורם המזמין לבין המפרסם, אינם מקובלים עליו. הוא הדגיש כי לשון החוק, הכוללת את הביטוי "או מי מטעמם", נועדה למנוע תמרונים מסוג זה, שכן אחרת החוק עלול להפוך לאות מתה שניתן לעקוף בקלות. על אף הקביעה העקרונית החשובה, החליט השופט סולברג לדחות את העתירה הספציפית שהוגשה נגד מפלגת הליכוד וחברת ההפקה NVP. העותרת טענה כי החברה הפיקה תכנים תעמולתיים עבור המפלגה אשר הופצו ללא גילוי נאות.
מנגד, המשיבים הכחישו את הטענות בתצהירים רשמיים, וציינו כי הפרסומים נעשו על דעתם האישית של המשפיענים ללא קבלת תמורה או הנחיה מהמפלגה. בהחלטתו ציין השופט כי אף אחד מהשלבים בטענות העותרת לא בוסס עובדתית, וכי לא הוצגו ראיות המעידות על כך שהתכנים הופקו באולפני המשיבה או בהזמנתה. לאור העדר תשתית ראייתית מספקת, נדחתה העתירה והעותרת חויבה בהוצאות משפט בסך 1,500 שקלים לכל אחד מהמשיבים, ובסך הכל 7,500 שקלים. בסיום החלטתו, התייחס השופט סולברג לקושי המעשי הקיים בהוכחת תעמולה סמויה ברשת, והעלה את הצורך בבחינה מחודשת של משטר הראיות באכיפת חוק זה, על מנת להבטיח שהוראות השקיפות יישארו אפקטיביות בעידן הדיגיטלי המודרני, אך הדגיש כי בכל מקרה נדרש בסיס עובדתי מוצק.