פרופ' אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס, עומד השבוע בפני ציון דרך אישי משמעותי עם הגיעו לגיל תשעים לפי הלוח העברי. דמותו של ברק, מי שמוכר כאבי המהפכה החוקתית בישראל, מהווה אבן דרך בתולדות מערכת המשפט הישראלית, כאשר השפעתו משתרעת על פני שורת תפקידים ציבוריים ומשפטיים רמי דרג. את פועלו תיאר השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, אשר שירת לצדו בבית המשפט העליון, ככזה המשלב מצוינות אקדמית יחד עם מעורבות במוקדי קבלת ההחלטות הלאומיים. דרכו המקצועית של ברק החלה באקדמיה, שם בלט כפרופסור צעיר באוניברסיטה העברית בתחום המשפט האזרחי.
בצעירותו הוענק לו פרס ישראל, דבר שסימן את תחילתה של קריירה משפטית ענפה. בגיל 39, מונה ברק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, תפקיד במסגרתו נחשף למציאות הפוליטית המורכבת בישראל. במסגרת זו, שימש ברק דמות מפתח במשא ומתן המדיני שהוביל להסכם השלום בין ישראל למצרים, וזכה להערכתם של הדרגים המדיניים באותה עת, בהם ראש הממשלה מנחם בגין. בשנת 1978 מונה ברק לשופט בבית המשפט העליון, כהונה שנמשכה 28 שנים, מתוכן כיהן כנשיא בית המשפט העליון במשך 11 שנים. כתיאורטיקן משפטי מובהק, פסיקותיו של ברק נטו לגישה ליברלית מובהקת.
רובינשטיין מציין כי ברק שאב חלק ניכר מתפיסת עולמו המשפטית מהשואה, תוך דגש על חשיבות הגנת זכויות האדם כערך עליון במדינה יהודית. תרומתו המשמעותית ביותר התמקדה בשדה המשפט החוקתי, ובמיוחד בפסק דין 'בנק המזרחי' מ-1995, שעיגן את תוקפם של חוקי היסוד כבסיס למהפכה חוקתית המאפשרת ביקורת שיפוטית על חוקי הכנסת. לאורך שנות פעילותו, כתב ברק סדרות ספרים ענפות העוסקות בפרשנות ובהגות שיפוטית. רובינשטיין מתייחס לטענות שנשמעו נגד ברק לאורך השנים, לרבות בהקשר של הדיון הציבורי על המהפכה המשפטית, וטוען כי הדמוניזציה שנעשתה לדמותו אינה מוצדקת לנוכח תרומתו ארוכת השנים למערכת המשפט ולמעמדה הבינלאומי של ישראל.
הוכחה לכך ניתן למצוא במינויו על ידי הממשלה לשמש כשופט אד הוק בבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, חרף הביקורת הפוליטית שנשמעה כלפיו. גם לאחר פרישתו, נותר ברק דמות משפיעה ומרכזית בשיח המשפטי הישראלי, תוך שהוא ממשיך בפרסום כתבים משפטיים ובהשתתפות בפורומים מקצועיים.