המשפט המנהלי בישראל שם דגש מרכזי על יעילות ועל הגנה על אינטרסים של צדדים שלישיים ושל הרשות השלטונית. בניגוד לתביעות אזרחיות, בהן מסגרת הזמן רחבה, בעולם העתירות המנהליות הזמן נמדד בימים ספורים. הבנת סוגיית השיהוי היא תנאי סף קריטי לכל אדם המבקש לתקוף החלטה מנהלית. איחור בהגשת העתירה עלול להוביל למחיקתה על הסף, בטרם יישמעו הטענות לגופו של עניין. משמעותה של דוקטרינת השיהוי היא שהזכות לביקורת שיפוטית אינה בלתי מוגבלת בזמן. כאשר עותר ממתין יתר על המידה, עלולים להיווצר מצבים בשטח שאינם הפיכים, כגון הקצאת תקציבים, ביצוע התקשרויות חוזיות או הנפקת היתרים, אשר יוצרים "מעשה עשוי" הגובר על הפגם המנהלי המקורי.
לצורך בחינת טענות שיהוי, בתי המשפט בוחנים שני יסודות עיקריים: שיהוי סובייקטיבי, הבוחן את התנהלות העותר והאם נהג בחוסר תום לב או התמהמה ללא הצדקה, ושיהוי אובייקטיבי, העוסק בנזק שנגרם כתוצאה מהאיחור לאחרים. חריג מרכזי המאפשר לעיתים להתגבר על שיהוי הוא קיומו של פגם קיצוני בחוקיות, הפוגע אנושות בשלטון החוק. עם זאת, בתי המשפט מיישמים חריג זה במקרים נדירים בלבד. בתחומים רגישים כמו מכרזים ציבוריים או דיני תכנון ובנייה, המועדים להגשת עתירות קצרים מאוד באופן מהותי, שכן כל יום שעובר עלול להוביל לביצוע פעולות בשטח שביטולן יהיה כרוך בנזק כלכלי בלתי מידתי.
חשוב לזכור כי המועד להגשת עתירה מנהלית הוא ללא שיהוי, ובכל מקרה לא יאוחר מ-45 ימים ממועד פרסום ההחלטה או הידיעה עליה. חשוב להדגיש כי 45 ימים הם הגבול העליון, ובית המשפט מוסמך לדחות עתירות גם בתוך תקופה זו אם העותר לא פעל במהירות הראויה. כלי משפטי חיוני למניעת מצב שבו העתירה הופכת לתיאורטית הוא הגשת בקשה לצו ביניים. צו זה נועד להקפיא את המצב הקיים ולמנוע מראש היווצרות של "מעשה עשוי" עד להכרעה שיפוטית. עורך דין מקצועי יבחן את לוחות הזמנים, יוודא ביצוע מיצוי הליכים תקין מול הרשות וינסח עתירה מנומקת המציגה את מכלול הנסיבות כדי להפחית את הסיכון לדחייה על הסף. המידע כללי בלבד, אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו מחליף בדיקה פרטנית של נסיבות המקרה והדין העדכני.