בית המשפט העליון ניצב בפני סוגיה משפטית מורכבת הנוגעת למגבלות הפעילות של רשויות השלטון בתקופת בחירות, זאת בעקבות עתירה שהוגשה על ידי עמותת חדו"ש וחברת הכנסת נעמה לזימי. במרכז העתירה עומד כינוסה של ועדת הכספים של הכנסת ב-4 באוגוסט 2026, פעולה שלטענת העותרות נעשתה ללא סמכות חוקית, תוך חריגה מהכללים החלים על הכנסת והממשלה בתקופת פגרה. לפי המפורט בעתירה, הכנסת יצאה לפגרת בחירות ב-18 ביולי 2026. העותרות מצביעות על כך שכינוס הוועדה בוצע ללא הסכמת ועדת ההסכמות, תוך התעלמות מחובת האיפוק והריסון המצופה מהרשות המבצעת והמחוקקת בעת הזו.
כתוצאה מכינוס זה, אושרו העברות תקציביות משמעותיות, הכוללות כ-460 מיליון שקלים ככספים קואליציוניים, לצד סכומים נוספים שהוגדרו למטרות פוליטיות. העותרות טוענות כי התנהלות זו סותרת את ההסדרים שנקבעו בחוק ובחלטות ועדת הכנסת, אשר התוו מראש את המקרים החריגים שבהם ניתן לכנס את הוועדה במהלך הפגרה. דגש מיוחד מוקדש בעתירה להיעדרן של חוות דעת משפטיות כתובות שהיו אמורות להוות בסיס חוקי לכינוס. לפי טענת העותרות, יו"ר הוועדה הסתמך בעל-פה על החלטה של יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, מבלי שהחלטה זו הונחה בפני חברי הוועדה באופן רשמי.
העתירה גורסת כי יו"ר הוועדה פעל ללא מקור סמכות מפורש, וכי ככל שיו"ר הכנסת אכן הורה על הכינוס, הרי שמדובר בחריגה מסמכות. נטען כי לא הוצגה תשתית מקצועית המצדיקה את הדיון בנושאים אלו תחת הקטגוריה של "מקרים מיוחדים" המצדיקים סטייה מהוראות הפגרה. מנגד, בעמדת הכנסת והאוצר כפי שדווח, עולה גישה הפוכה הגורסת כי הפעולות בוצעו כדין וכי אין מקום להתערבות שיפוטית בהליכים אלו. הדיון המשפטי צפוי להתמקד בשאלת היקף שיקול הדעת של יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת הכספים בבואם לכנס ועדות בתקופת פגרה, אל מול חובת האיפוק והריסון המוגברת בתקופת בחירות, והאם המהלכים שבוצעו אכן עומדים בתנאי הסף המשפטיים שהוגדרו מראש.