סוגיית מימון ההגנה המשפטית לקציני צה"ל לקראת הליכי בירור וועדות חקירה בגין אירועי ה-7 באוקטובר עומדת בלב מחלוקת ציבורית ערנית. אייל אשל, אביה של סמלת רוני אשל ז"ל, שנפלה בחמ"ל נחל עוז, השמיע ביקורת נוקבת כנגד השימוש בסנגוריה הצבאית ובמימון ציבורי לצורך הכנת קצינים ומפקדים להתמודדות משפטית עתידית. לדברי אשל, מדובר במצב בלתי נתפס שבו המדינה מספקת משאבים משפטיים למי שאמורים לתת דין וחשבון על חלקם בכשלים שהובילו לאסון. בהתייחסו למערכת הצבאית והביטחונית, טען אשל כי על המעורבים בשרשרת הפיקוד לקחת אחריות אישית מלאה ולממן את הגנתם באופן פרטי, במידה והם מעוניינים בליווי משפטי.
מדובר בטענה מוסרית וערכית, המדגישה את הפער שבין מצבם של הנספים לבין המשאבים העומדים לרשות האחראים להגנתם. אשל הדגיש כי המערכות כשלו בתפקידן הבסיסי ביותר והותירו משפחות רבות ללא מענה, ועל כן הענקת ייצוג משפטי על חשבון הקופה הציבורית לקצינים שכשלו אינה עולה בקנה אחד עם תחושת הצדק. הקשר המשפטי של סוגיה זו נוגע לזכותו של כל אדם לקבל הגנה משפטית, במיוחד במסגרת הליכים שעשויים להוביל להטלת אחריות אישית או לתוצאות קרייריסטיות מרחיקות לכת. מנגד, הביקורת הציבורית מתמקדת בשאלת הגבולות של הסיוע המדינתי במקרים שבהם עולה חשד למחדל מערכתי כבד משקל.
הסנגוריה הצבאית, על פי הדיווחים, אכן מעניקה ליווי משפטי לשורה של קצינים בכירים השוקדים על הכנת גרסתם לקראת ועדת חקירה ממלכתית שעתידה להידרש לנסיבות הטבח. אשל מלין על כך שהמאבק על הנרטיב המשפטי הופך למרכזי עבור אותם קצינים, במקום הכרה באחריות ובכאבן של המשפחות השכולות. בשיח הציבורי שהתפתח בעקבות דבריו, עולה השאלה היכן מסתיימת חובת המדינה להעניק ייצוג למשרתיה, והיכן מתחילה האחריות האישית של המפקדים לשאת בתוצאות מעשיהם. המקרה ממחיש את המתיחות המורכבת שבין הצורך המשפטי הסטנדרטי לבין הדרישה הציבורית לצדק מוחלט ונטול הגנות ממסדיות עבור מי שהיו אחראים על שלומם של אזרחים וחיילים בזמן מלחמה.