סוגיה משפטית מורכבת הנוגעת ליחסים שבין הסכמי גירושין לבין התנהלות בני זוג לאחר פרידתם הגיעה לאחרונה לפתחן של הערכאות הגבוהות בישראל. בתי המשפט דנו במקרים בהם בני זוג התגרשו, חתמו על הסכם ממון שהסדיר את זכויותיהם בנכסיהם, אך לאחר מכן שבו לחיות יחד תחת קורת גג אחת מבלי לבטל או לעדכן את ההסכם הפורמלי. המצב העובדתי המורכב הוביל לטענות מצד בני הזוג כי החיים המשותפים הממושכים, שכללו לעיתים ניהול משק בית משותף והשקעה כספית בנכסים, יצרו "כוונת שיתוף" חדשה בנכסים, גם אם אלו הוקצו לאחד הצדדים בהסכם הגירושין המקורי.
לפי הדיווח בוואלה חדשות, מקרה כזה נידון בבית המשפט לענייני משפחה, בבית המשפט המחוזי ובהמשך בבית המשפט העליון. בפסק הדין המדובר, קבע בית המשפט כי הסכם גירושין אינו מהווה מחסום הרמטי מפני טענות לשיתוף חדש בנכס, במידה והתנהלות הצדדים בפועל מלמדת על כוונה כזו. בית המשפט הבחין במקרה זה בין הקרקע לבין השבחות שבוצעו בה. בעוד הקרקע נותרה מחוץ למעגל השיתוף, נקבע כי כוונת שיתוף התגבשה ביחס לתוספות בנייה ושיפוצים שבוצעו בתקופת החיים המשותפת, תוך מימון משותף. בית המשפט העליון, במסגרת דחיית בקשת רשות ערעור, הדגיש כי הכרה בשיתוף בנכסים כאלו מחייבת הוכחות קונקרטיות וראיות מוצקות להתנהלות כלכלית משותפת, וזאת כדי למנוע כרסום בלתי מבוקר בעקרון ההפרדה הרכושית הקבוע בחוק.
לדברי עו"ד שגית שחר אברג'יל, המקרה מדגים כיצד היעדר עדכון הסדרים משפטיים בעת פיוס זוגי עלול להוביל למחלוקות משפטיות יקרות. עו"ד אברג'יל מציינת כי עבור עורכי דין ובני זוג כאחד, המסקנה היא שיש לתעד בקפידה את הנסיבות הכלכליות והזוגיות במידה והצדדים בוחרים לחזור לחיות יחד לאחר פירוד, שכן הפסיקה מכירה באפשרות שהתנהגות הצדדים עשויה להוביל לשינוי במצבם הרכושי, גם ללא מסמך משפטי מפורש המורה על כך.